מקץ שבע שנים. אמר הראב"ע מתחלת השנה וכן אמרו כל המדקדקים, וע"ד רז"ל מקץ בסוף השבע, ולא דיבר הכתוב אלא בשמטת כספים, יאמר מסוף כל שבע שנים הנמנים לכם תעשו שמיטה, שישמוט כל מה שבידו, לכן אמרו שאין שביעית משמטת כספים אלא בסופה, וכן אונקלס ויב"ע תרגמו מקץ מסוף, ועי' רמב"ן מה שהשיב על הראב"ע בזה, וז"ל הרוו"ה (בביאורו ליונה) קץ וקצה שוים בעיקר הוראתם שהוא לשון סוף, אלא שנבדלים בצד מה בהוראתם הטפלית, והוא. שלשון קץ הוא סוף כל דבר ואין חלק ממנו כדמות הקו בחכמת השיעור שהוא נתפס במקום, אבל לשון קצה יפול על סוף הדבר והוא חלק ממנו ונתפס במקום ובזמן, לכן תוכל לומר בקצה הבית בקצה העיר, ולא תאמר בקץ הבית או בקץ העיר, וזהו ההבדל שבין מקץ ארבעים יום, מקץ שנתים ימים, מקץ עשר שנים ודומיהם, ובין מקצה חמשים ומאת יום, מקצה שבעת ימים ודומיהם, ועתה תבין ההבדל בשנוי לשון בפ' ראה שבין יעידת זמן המעשר שהוציאו הכתוב בלשון מקצה באומרו מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך, ובין יעידת זמן השמטה שאחריו שהוציאו בלשון מקץ באמרו מקץ שבע שנים תעשה שמטה (ע' בפי' רמב"ן), והיינו לפי שזמן השמטה מדוקדק מקץ השנים, וזמן המעשר היא מקצה השנים לפי ההבדל הנ"ל, ובתוספ' (קדושין ל"ח ד"ה צ"מ) מדמה מקצה שלשת ימים, אל מקץ שבע שנים דירמי', וע"ש במהרש"א דלפירש"י בערכין אין מקום לזה. וכן הרש"פ השיב ע"ד הראב"ע בזה וסיים, על המפרשים הפשטנים התמי' נשגבה שמראים בפירושם זה כאלו מכריחים את עצמן להוציא מובן מקץ מפשוטו כדי להתנגד לדברי רז"ל:
שמוט כל בעל משה ידו. שמוט את ידו כל בעל משה (רש"י), כי לשון השמטה אינה נופלת רק על ידו של בעל משה, שלא יהיה לו יד לבקש חובו, וכן אמר לקמן תשמט ידיך, ויתכן שבכוונה הוסיף קרא מלת יד אל לשון שמיטה, כי בלשון שמיטה בלבד היה מקום לטעות ולומר שאין השביעית משמטת אלא לזמן קצוב, ולאחר זמן הקצוב עדן החוב מוטל על הלוה לשלם את נשיו, לכן הוסיף מלת יד שמהוראתו הכח והיכולת והממשלה ורשות, כענין ותכבד יד בית יוסף, ותעז יד מדין, ויקח את כל ארצו מידו (מאכט, געוואלט, געביעט) כי המלוה הוא כאדון הלוה וממשלתו עליו, ועבד לוה לאיש מלוה, ויש לו למלוה על הלוה שעבוד הגוף ושעבוד נכסיו, ורצה הכתוב שבשנת השמיטה יעזוב המלוה מן הלוה את כל שעבודיו, לא בלבד שאינו צריך לשלם חובו, אבל גם שעבוד גופו ושעבוד נכסיו יסורו ממנו לגמרי, לכן אמר תשמט ידיך כלומר תעזוב ותסיר ממשלת ידך ממנו, וכיון שנמחל פעם אחת שעבודיו, שוב אין מקום למלוה לגבות את חובו באחד מן הזמנים. ובמחברת המכונה אגרת ישר התחכם בזה, (א') דלפי הפשט לא כיוונה התורה לאסור גביית החוב רק בשנה השביעית בלבד, אבל אחר עבור שנת השמיטה התירה גבייתו, כי הכתוב נתן טעם למה לא יגוש כי קרא שמיטה, א"כ זיל בתר טעמא, ובהעדר הטעם יחדל הצווי, ולמדנו שאחר עבור שנת השמטה שאז אין עוד זה הטעם מותר לגבות חובו, וזהו מה שהוציא הכתוב זה האיסור בלשון השמטה, כי זה הלשון יורה רק על השבתת הגבי' עד זמן קצוב, לא להתייאש ממנו לעולם, דומה ללשון הכתוב (ש"ב ו') כי שמטו הבקר, שהכוונה לומר כי הבקר עזבו לפי שעה משיכת העגלה, אבל לאחר זמן שבו למשון אותה עד שהביאוה אל בית עובד אדום הגתי, אף כאן בשנה השביעית תשמט אבל לאחר זמן תוכל ליגש אותו עד שישלם לך. ועוד (ב') יש ללמוד כן ממה שצוה הכתוב בשמיטת קרקעות, כי אין אסור לחרוש ולזרוע רק בשנה השביעית לבדה, ואחר השנה ההיא מותר לעבוד שדהו ונוכל להקישם זה לזה כי שתיהן נקראות שמיטה, גם (ג') כי המשנה עצמה סתמה דברי' ולא אמרה רק (פ"י דשביעית) השביעית משמטת את המלוה, ולא יובן מזה רק שהשנה היא לבד תשמט, אבל אח"כ מותר לגבות, ומה שפי' הר"ב שם המלוה את חברו ועברה עליו שביעית אחר הלואה אינו יכול לתבוע, כמדומה שהוא נגד כוונת המשנה. עכ"ד. ולא ראה ישר, (א') כי מי זה העיד לו כי רק לפי שעה עזבו שם הבקר את העגלה ואח"כ שבו למשוך אותה, גם רבי יונה והריק"ם פי' שם שמטו הבקר, שנתפרקו פרקיהם ואבריהם. הנה מבואר לדעתם הוראת מלת שמיטה לעזיבה והסרה עולמית. וגם (במלכים ב' ט') אמר שמטוה וישמטוה, ושם היתה הסרה עולמית, וכן בלשון ארמי ישמשו לשון השמטה על הלקיחה והסרה הנצחית שאין בהם חזרה, כמו (ב"ב קי"ד) שומטו מעל בניו, שני אחים דשמטי מהדדי (ב"ב קע"ג), ומין ארבה המסיר את הפירות ואוכלם יקרא בלשון ארמי שמיט כי אכל החסיל תרגומו אכל שמיטא, ודמיון ההיקש (ב') יותר ה"ל להקיש לענין שמיטה הנוהגת בפירות שביעית שהן מופקרות לעולם, ולראות (ג') במשנה שלאחרי' דהשוחט את הפרה וכו', שמבואר המנה ששמיטת כספים הוא רק בסופה, וממילא משתמע שמשמטת לעולם, מכל הלן מבואר שדעת רז"ל זכה וברורה ומוסכמת מן לשון המקרא על פשטי':
לא יגוש את רעהו. דעת הרא"ש (בגיטין פ' השולח סי' כ') דאע"ג דאין שביעית משמטת אלא בסופה מ"מ מיד כשהתחילה שנת השמיטה אין לו למלוה ליגוש את הלוה, ועז"א קרא כי קרא שמיטה לה', מיד שנכנסה שנת השמיטה לא יגוש, אמנם לדעת הרמב"ם וש"פ כל שנת השמיטה מותר לגבות חובו, ומשתשקע החמה בליל ר"ה של מוצאי שביעית אז אבד החוב ואסור לתבוע עוד וע"ז נאמר לא יגוש את רעהו; וכ' התומים בחוה"מ (סי' ס"ז סקכ"ו) הראב"ע שפי' מקץ שבע שנים תחלת שבע שנים, נראה דנתכוון לדעת הרא"ש, כי ח"ו לומר שהי' בו שמץ מינות לחלוק על דעת רז"ל דסוף שמיטה משמטת כמבואר במשנה דהשוחט את הפרה (פ"י דשביעית), אבל נתכוון לדברי הרא"ש שמתחיל תיכף אפקעתא דמלכא ואין יכול לתובעו ולא יגוש את רעהו:
יהי' לך את אחיך. כל שיש לו למלוה עצמו תביעת ממונו על הלוה בזה אמרה תורה שהשביעית משמטת, אבל כל שיסתלק המלוה עצמו מן התביעה ומוסר שטר חובו לאחר אשר יגבהו, בזה לא זכתה התורה ללוה שתשמטנו שביעית, ולזה ארז"ל המוסר שטרותיו לב"ד שהם יגבוהו אין השביעית משמטת, דהשתא לא קרי' בי' לא יגש, כי המלוה אינו נוגש רק הב"ד הם הנוגשים, זהו דין תורה, וכיון שמוסר שט"ח להם, אין צריך כתיבה, והלל תקן אף בשהמלוה מחזיק שט"ח בידו ואינו מוסרו לב"ד, וכן כשהוא מלוה ע"פ די לו כשיאמר בפני הב"ד שהוא מוסר תביעת חובו בידיהם, ולזה הצריך כתיבת פרוזבול (עתוס' מכות ד"ג, ובחוה"מ סי' ס"ז, ובזרע אברהם על הספרי), ובזה נסתתמו פיות המתחכמים לפרוק עול תורה, מתקנת הלל:
אפס כי לא יהיה בך אביון. אם היה אפס מלת הטעם אינה מתחבר יפה עם מה שקדם, אבל הוא לדעתי שם מופשט על ההעדר וחסרון, אשר הפעל מזה (ישעי' ט"ז) אפס המץ כלה שד, האפס לנצח חסדו (תהלים ע"ז), שהדבר שהיה יש נעדר ונפסד, ומזה (משלי כ"ו) באפס עצים תכבה אש, ובאפס לאום (שם י"ד) שתרגומו בציר:
אביון. אף שהוא בשאר מקומות שם התאר (דירפטיגער), הוא לדעתי כאן שם המופשט (נאָטהדורפט), כי שם התואר ושם המקרה אחד הם במושגם, כאסוף קציר תואר לקוצר, זרע וקציר שם המקרה, כי תועבה היא מקרה, לא תאכלו כל תועבה תואר לדבר המתועב, כמו שם צר, איש צר ואויב (אסתר ז') תואר (בעדריקקער), כי צר לי מאד מופשט (ענג), (איכה א') חיים כולכם היום הוא שם התאר (לעבענד) מות וחיים ביד הלשון שם מופשט (דאס לעבען), הנה אחר שנצטוה המלוה לשמט חובותיו בשביעית, אשר מטבע האדם להתאונן ולדאוג על אבוד ממונו, הבטיחה לו התורה בזה שלא יגיע לו נזק והפסד בשמיטת כספיו, עז"א אפס. אין כאן חששת ההעדר וההפסד, כי לא יהיה בך אביון, לא יתילד לך מזה עניות ודלות:
כי ברך וגו'. וטעם ז"ג שבמלת אפס מסכים לזה. ובזה אין המקרא סותר למ"ש לאח"ז כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, כי שם ידבר מכללית האומה, וכאן לא ידבר רק מן הפרטי המלוה המשמט הלואתו בשביעית, ואפשר שלזה כוונו רבותינו באמרם כשעושים רצונו של מקום לא יהיה בך אביון, כי בשמטו הלואתו מצד מצות בוראו הנה הוא עושה רצונו של מקום ב"ה:
בארצך וגו' לא תאמץ. התחיל בארצך יורה שעיקר הצדקה אינה אלא בארץ אף על פי שהיא חובת הגוף בכ"מ, כי ביאור מלת בארצך אפילו בארצך, וטעמו אפילו בארצך שאתה משמט שם שמטת קרקעות ושמטת כספים, גם שם אני מזהירך על הצדקה, שלא תאמר קרבה שנת השמטה, ואם אני צריך להשמיט מעותי או קרקעותי איך אתן שם צדקה, נמצא שאני מפסיד מכל צד, לזה אמר כי יברכך ה' ויוסיף על שלך, ומכש"כ שאתה צריך לתת צדקה בחוצה לארץ שאין שם שמטה, ולמדנו מזה כי כשהזכיר קרא בארצך לא בא למעט ח"ל, שאם היתה הכוונה בארץ דוקא היה אומר כי תבואו אל הארץ או בבואכם אל הארץ, כמו שמצינו במצות התלויות בארץ (רב"ח):
השמר לך. לרבותינו הזהיר בזה שלא נמנע מלהלוות קודם שמטה מפני הפחד שמא יתאחר חוב שלו ותשמטנו שביעית. וע"ז הוסיף לצוות נתן תתן ולא ירע, וע"ז הבטיחו בשכר גם בעה"ז באמרו כי בגלל הדבר וגו'. (ערמב"ם ספ"ט משמטה, ובמשנה שביעית פ"י מ"ג). לפי"ז אין מקרא זה מוסב על מה שאמר מקודם והעבט תעביטנו, כי מלוה שיש עלי' משכון אין שביעית משמטתה. וכן אנו צריכים לומר (כמ"ש הרא"ה בחינוך) שהכתוב יזהירנו בזה אעפ"י שאפשר לתקנו בתנאי, שיתנה המלוה עם הלוה ע"מ שלא תשמיט חוב זה בשביעית, ואז אין לו למלוה לדאוג על השמטת חובו, דכל תנאי שבממון קיים, לכן נ"ל שהכתוב יזהיר בדרך כלל שלא נמנע מלהלוות, בין מפני החשש שיאבד ממונו מפני השמטה כדעת רבותינו הנ"ל, בין שאין בו חשש איבוד ממונו, כגון בשהלוהו על משכון, או כשהתנה שלא ישמט, מ"מ יזהיר למלוה שלא ימנע מלהלוות, שלא יאמר כיון שבשנת השמטה כל תבואות הארץ הפקר הם ויד כולם בהם שוה העני כעשיר, א"כ אין צורך ללוה בהלואה זו, מ"מ יש במלוה מדת רע עין במניעת ההלואה אליו, כי אולי הלוה מן האנשים המרחקים עצמם מליהנות ממה שאינו שלהם ואפילו מהפקירא לא ניחא להו דמתהני ומשתדל ליהנות מיגיע כפו (עיי' שבת ק"כ בירא שמים עסקי'), לכן הוא לוה מעות מאחרים כדי להרויח בהם ובזיעת אפו יאכל לחמו, ורצונו יותר בקב אחד משלו מבתשעה קבים שלא עמל בו, ומדת צרת עין הוא למלוה במנעו טובה נפשית זו מאחיו האביון. ובדרך זה ידבר המקרא גם על מניעת נתינת הצדקה, אף שבשנת השמטה כל תבואות הארץ לעניים כמ"ש ואכלו אביוני עמך, מ"מ לא תדין בדעתך שאתה נותן לו אך למותר. ולפי"ז לשון קרבה שנת השבע. היא קורבה מוחלטת מצד עצמה, שהוא עומד בנקודה אחרונה שבסוף שנה ששית שהוא קרוב להתחלת השביעי' בתכלי' הקורבה, כענין לקרבה אל המלאכה, שהוא פגיעה ונגיעה ממשית. אמנם לפירוש רבותינו הנ"ל לשון קרבה דקרא גם קורבה בלתי מוחלטת משתעי, כי כל השנה הששית היא קרובה לשביעית יותר מכל השנים הקודמות לה, וכענין בקרבכם אל המלחמה, שאינו במלחמה ממש כ"א על הספר הסמוך לארץ האויב, וכמו העיר הקרובה אל החלל, אעפ"י שהיא רחוקה ממנו הרבה נקראת קרובה בערך שאר עיירות הרחוקות יותר:
קרבה שנת השבע. לא אמר השנה השביעית, דא"כ היתה שמטת כספים נוהגת ג"כ מתחלת שנה השביעית, כבשמיטת קרקעות שנאמר בו והשביעית תשמטנה, ובחירות העבד ובשביעית יצא לחפשי, דמתחלת השנה תתחיל חירותו, דלשון שביעית שהוא מספר סדורי משמעותו כל משך זמן השנה מתחלתה עד סופה; לכן אמר שנת השבע במספר יסודי, והוא בשכבר נגמר כל השנה כולה, כקבלה האמתית דברגע האחרונה של שנה השביעית חל שמטת כספים לא קודם:
בליעל. א"ת ברשע. ויבע"ת דזדנותא. הוסיפו אותיות, ור"ש ב"מ אמר, בליעל דבר רשע והוא שם, ול"נ שהוא כאן שם תאר לאיש. וטעמו אתה איש בליעל! השמר לך וגו' לאמר, וכלשון הרמב"ם (פ"י ממ"ע ה"ג) כל המעלים עיניו מן הצדקה נקרא בליעל כמו שנקרא עע"ז בליעל יצאו אנשים בני בליעל, ובספ"ט משמטה כ' התורה הקפידה על מחשבה רעה זו וקראתו בליעל:
העניק תעניק. ערש"י, ויבע"ת מדחדא תדחדון לי', נראה שפירשו לשון עונג בחילוף ג' בקו"ף, מענין ותתענג בדשן נפשכם (איהן בעלוסטיגען, פערגניגען מאכען) ויש מבעלי לשון שפירשוהו לשון חבוק וחזוק כלומר תחזק אותו (אונטערשטיטצען) שלא יצא בידים ריקנים להיות מחוסר לחם. והראו דומים לזה בשאר לשונות. וקרוב לזה שם ענקים על אנשים מחוזקי כח וגבורה:
אשר ברכך. טעמו לא ירע לבבך בתתך לו כל אלה, כי לא מממונך אתה נותן אליו ומעניקו, כ"א מאשר ברכך ה' מה שאתה נותן איננו משלך כ"א מהשם ית' ככתוב תן לו משלו (רי"א):
וזכרת כי עבד היית. והענקתי ושניתי לך בזת מצרים ובזת הים אף אתה הענק ושנה לו (רש"י מספרי) לפי"ז צריכים לפרש מלת ויפדך, שנתן לך פדיון ומחיר חלף עבודתכם (גאב דיר איין לאזעגעלד) וכמ"ש (לעיל י"ג ו') והפודך, ע"ש:
ובדלת. תיב"ע בתרע בית דינא. והרמב"ם (פ"ג מעבדים ה"ט) כ' בין דלת ומזוזה של אדון בין של כל אדם. ובמכילתא משפטים איתא והגישו אדוניו אל האלהים אצל הדיינים שימלך במוכריו רבי אומר בנמכר בב"ד על גנבתו הכתוב מדבר אבל כאן אינו נרצע אלא בינו לבין עצמו. וע"ש בפירוש זה ינחמנו, ובפי' בירורי המדות, והדבר צריך ביאור:
ואף לאמתך. דבוק עם העניק תעניק, ואם הוא רחוק, כי אשה אינה נרצעת (ראב"ע וכ"כ רש"י) והיא דעת רבותינו בספרי, ולשון הרמב"ם (ע"ג מעבדים ה"ג) ולפי הקבלה מאמר זה מוסב על הענקה אף שהוא רחוק במאמר, ואינו מוסב על הרציעה הקרוב אליו, כי אין אשה נרצעת, וכן יראה מן הכתוב שהרי אומר בנרצע אהבתי את אדוני ואת אשתי ואת בני. ע"כ. ולא זכיתי להבין הלא מקרא מפורש שצריכה הענקה גם לאמה, כמו שהתחיל בפ' זו כי ימכר לך אחיך העברי או העברי' וגו' העניק תעניק וגו' ולמה חזר לומר ואף לאמתך לענין הענקה, ובאמת לדעת רז"ל מאמר זה מוסב גם על מאמר הקרוב אליו, והוא יהי' לך עבד עולם, שאמרו עליו בספרי כל ימי עולמו של אדון פי' כל ימי חיי האדון, שהנרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת. ועז"א אחריו ואף לאמתך תעשה כן, כי גם אמה העברי' אינה עובדת לא את הבן ולא את הבת כדאיתא (בקדושין פ"ק ד' י"ז ע"ב) ולפי"ז אין כאן סירוס לשון במקרא. ולרבותינו שמפרשים אותו על הענקה, יש לפרש מלת כן מענין הכיור וכנו, ועל השלבים כן (מ"א ז') שהוא בסיס הדבר ומכונו המחזיקו להיות קיים על ענינו (באזיס, שטיטצע) וטעמו תעשה לאמתך כן ומכון להחזיקה (אונטערשטיטצונג) והיינו הענקה שהוא לרבותינו לכל הפחות דבר ששוה שלשים סלעים, ותוכל להתחזק מעט להתפרנס ממנו. ויבע"ת ואף לאמתך תכתוב גט חירור ותתן לה, ולא ידעתי המשך לזה בפרשה:
רק את דמו ל"ת. כאן אמר לשון רק, ולעיל (במדבר י"ח) אמר בבכור לשון אך, אך בכור שור לא תפדה כי מלת אך מורה על היציאה מן הכלל במקצת, דהיינו שבמקצת נשאר שוה להשאר ובמקצת אינו שוה להם (רעסטריקטיף), ויאמר על דברים שהם שוים בעצמם, כמו ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, שדם האדם ודם שאר בע"ח שוים בעצם, ולענין שפיכת דם נגדר דם האדם מדם שאר בע"ח, שהוא ענין צמצום הדבר (לימיטאטיאָן), ויפה ארז"ל אך חלק דהיינו שבמקצת שוה לשאר ובמקצת נחלק מהם, וירצה במלת אך לשון נכוי (אבשלאג), דהיינו שהדבר מנוכה מן הכלל, והוא א"כ תאר הפעל (אבשלעגליך); ומלת רק על היציאה מן הכלל לגמרי, דהיינו שהדבר אינו שוה לשאר בשום ענין, ויאמר על היציאה מכלל דברים שבעצמם בלתי שוים זה לזה (אדווערזאטיף), ומלת רק מלשון ריקות והרקה (ענטלעערען), כלומר שהורק דבר מן הכלל או שהכלל נתרוקן מן הדבר (והענין אחד כטעם אריק חרבי), והיא שלא נשאר כאן שום יחוס בין הדבר לשאר, וכן יאמר בל"א (בלאָס, נור לעדיגליך) (ועיין מזה הענין מ"ש ע"פ אך את שבתותי), הנה אמר שם אך את שבתותי תשמרו, דאלו הי' ענין המאמר שאין חובה לאדם לשמור את ביתו בד"מ אבל חובה עליו לשמור את השבת הי' נופל לשון רק, שהבית והשבת אין בהם שום דמיון זה לזה, אבל השבת עם שאר ימי השבוע שוים בענינם, וכשחייב בשמירת שבת ביציאה מכלל שאר ימי השבוע אמר לשון אך, ולהפך אמר רק השמר לך פן תשכח את הדברים (דברים ד'), אילו הי' כוונת המאמר שרשאי לשכוח דברי רשות אבל אינו רשאי לשכוח מעמד הר סיני, הי' נופל לשון אך דהיינו שדברי הר סיני יהיו מנוכים מכלל שאר דברים שמותר לשכחם, אבל אחר שהזהיר במאמר הקודם על קיום המצות, שאמר ושמרתם ועשיתם וגו', ובמאמר המאוחר הזהיר על שכחת הר סיני, שהם שני ענינים מחולפים, אמר רק השמר לך; תדע מזה שבכ"מ מלת אך תשמש על הבדל בדברים שיש ביניהם איזה דמיון ויחוס בסוג או במין או בשאר ענין, ויהי' כוונת המאמר לומר שאעפ"י שהם שוים בדבר אפ"ה יש כאן איזה יציאה מן הכלל (אויסנאהמע) ישמש במלת אך, אמנם כשאין השקפת המאמר כלל על שווי הדברים, ועיקר כוונתו רק על ההבדל בדברים בלתי מקפידים אם הם שוים בשאר ענינים או לא, אז ישמש במלת רק, ולזה אמר שם אך בכור שור לא תפדה, לפי שהשוה הכתוב שם תחלה בין הב"ח הנזכרים במאמר לענין קדושת בכורה, והוציא מהם אח"כ בכור בהמה טהורה לענין פדי', לפיכך ישמש במלת אך, אבל כאן שלא ירד הכתוב כלל להשוות תחלה בדברים הנאכלים בבכור את החלב והגידין ולומר בשעריך תאכלנו אך דמו וחלבו וגידיו לא תאכל, אבל לא הי' כוונתו כלל לדבר מה שהותר בבכור לאכילה ומה שאסור, אך אמר בדרך כלל שהבכור כולו מותר באכילה בבהמת חולין, והוא כלל בפ"ע, ושוב אמר שדם הבכור אסור באכילה והוא שוב כלל בפ"ע, ולפיכך שימש במלת רק (רש"פ):
